בספר "המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל" שכתב דני רוזן (שברוב האזכורים מוצמד לו התואר מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, למרות שחלפו כבר 22 שנה מאז שעזב, והוא הספיק לעשות עוד כמה דברים), הוא מקדיש מאמצים לניתוח השגיאות שנעשו בשנים האחרונות ברגולציה בשוק התקשורת.
אחד הנושאים שהוא מתייחס אליהם הוא מקומם של השחקנים הקטנים בשוק. הספר נכתב כבר לפני שנתיים אך הוא רלוונטי מתמיד, מכיוון שרוזן צפה במדויק את מה שקורה היום בשוק הנייח – שוק שמשרד התקשורת החליט במודע להזניח ולהפקיר אחרי שעודד את אותם שחקנים שהיום משוועים לעזרה להיכנס ולהשקיע בו ממיטב כספם.
וכך הוא כותב: "אנו עומדים בפני סיכון שהשירותים ביישובים רבים יינתנו בידי מפעילים קטנים עם משאבים מוגבלים, שיתקשו לעמוד בקצב פיתוח השירותים של עולם התקשורת המודרני, שלא יוכלו לספק לאורך זמן שירות באיכות נאותה. ספק האם משרד התקשורת יצליח לקיים חובות 'שוק סיטונאי' בשיטת גישה רחבת פס מנוהלת (BSA) על הרשתות שייפרסו באזורי התמרוץ, שכן המציאות בעת כתיבת ספר זה מראה שפרט להטלת החובה על חברת בזק, הוא לא הצליח להטילה בפועל על מפעילים אחרים".
מה שקורה היום הוא שהמציאות טופחת על פני משרד התקשורת שמתקשה לרדת לעומק ההסדרה הנדרשת בשוק הנייח. משיקוליו הוא, החליט המשרד שבשוק הנייח הוא לא מתעסק כי הוא עובד, כפי שאמר אחד מבכירי המשרד. הכוונה היא שכל עוד נפרסים סיבים אופטיים מבחינת המשרד מושגת המטרה שהיא להגיע לכמה שיותר משקי בית עם סיבים.
מי שמביא את הבשורה הזו הם בעיקר בזק ו – IBC שממשיכות לפרוס סיבים. יש להניח שבסוף התהליך בזק תכסה יותר משקי בית מ – IBC אבל זה לא משנה את העובדה שכ – 15% ממשקי הבית יישארו לבסוף נתונים לחסדיהם של אותם מפעילים קטנים שנכנסו לאזורי התמרוץ.
בעיני משרד התקשורת אם 15% ממשקי הבית יקבלו שירות מקרטע מקבלנים קטנים לא מטרידה יותר מדי. אותם יישובים שיקבלו שירותים סוג ב' יטופלו בעתיד.
עצימת העין במקרה הזה לכאורה מתקבלת כי המשרד מתעדף את משאביו, וכעת יש לו נושאים חשובים יותר על הראש, אבל צריך להבין את גודל האירוע. יזמים שרצו להיכנס לשוק התקשורת על סמך הבטחות של המשרד, השתתפו במכרזי התמרוץ, משקיעים מאות מיליוני שקלים כדי לייצר תחרות, אך בסוף נתקלים באוזלת יד של המשרד שפשוט שומטת להם את הקרקע מתחת לרגליים.
הסיבות לכך הם לא רבות אבל הן קריטיות. בזק ויתרה על תחזוקת הרשת שלה באזורי התמרוץ. זה אומר שאותם אזורים שוויתרה עליהם, כבר לא מתוחזקים על ידה למרות שהיא חייבת, כי רשת הנחושת עדיין תחת אחריותה. אלא שבזק מצפצפת, ובאותם אזורים, שממילא התשתית באותם אזורי פריפריה לא הייתה מי יודע כמה, היא פשוט מפקירה את התשתיות. זה אומר שיזם שרוצה להניח תשתיות באותו יישוב לא יכול לעשות זאת מבלי לסדר מחדש את כל תשתיות בזק באותו אזור. ברגע שזה קורה כדאיות הפרויקט פוחתת כי ההשקעות בתשתיות אדירות. בנוסף, מחירי התשתיות לחיבור היישוב הם בשמיים. תמסורות לא נתונות לפיקוח והמשמעות היא שאם רוצים לחבר יישוב מבודד מישהו חייב לשלם עבור התמסורת אליו. בזק היא כמעט השחקן היחיד בשוק שמסוגל להביא תמסורת למקומות רחוקים והתוצאה היא עלויות נוספות שהופכות את הפרויקט ללא כדאי.
ואם היזם רוצה להביא תשתיות עצמאיות משלו לאותו יישוב, או שהוא צריך לחפור בעצמו, או שהוא נדרש לשלם 400 שקל לקילומטר עבור שימוש בקנים של בזק. מהיכן נולדו 400 שקלים זה כבר סיפור אחר שאתייחס אליו מאד בקרוב. לזה צריך להוסיף את הבדיחה שנקראת מחירי הפיקוח של בזק שבאישור משרד התקשורת נתן לה זכות לחייב את מי שמשתמש ברשת שלה ב – 1,900 שקל ליום פיקוח. מבין כל העוולות, וישנם עוד כמה, זו העוולה הכי מקוממת. קשה למצוא מילים לחרפה הזו. משרד התקשורת פשוט עובד עבור בזק כדי להעשיר את קופתה. אין מילים אחרות לתאר את הגזל הזה.
רק אזכיר שכאשר משרד התקשורת החליט לאפשר לבזק והוט לספק ISP בעצמן ולבטל את ההפרדה בין ספק לתשתית (החלטה נכונה מאד) הוא הבטיח שההקלה תינתן בתמורה לשוק סיטונאי יציב ואטרקטיבי. הוא הוזהר שהמהלך יפגע בספקיות אינטרנט קטנות אך הפיג את החששות כשאמר לכולם שאין מה לחשוש כי הוא ידאג למחירים הסיטונאיים. בקיצור רואים מה ההבטחות של שוות.
מכאן חובה לדבר על אי עדכון המחירים בשוק הסיטונאי. היום כל אחד שרוצה להתחרות בשוק ולספק אינטרנט יכול לעשות זאת במסגרת מדיניות השוק הסיטונאי שמחייבת את בזק למכור לו קווים במחיר שעומד היום על 72 שקל לפני מע"מ. המשרד כבר היה צריך לסיים קביעת מחירים חדשים מזמן אבל הוא מתעכב, וכנראה שהדבר לא יקרה כבר השנה. התוצאה היא ששחקנים בשוק הסיטונאי, שהם בעיקר הקטנים, כי הגדולים יודעים לדאוג לעצמם, משלמים את המחירים הגבוהים ביותר לבזק. במקביל השחקנים הגדולים דאגו לעצמם והשיגו מבזק הסכמים יפים, בין אם מדובר בפרטנר שמשלמת 45-50 שקל לקו, או סלקום שמשלמת ל – IBC כ – 40 שקל לקו על פי הערכות. בשורה התחתונה, מלבד שתי הגדולות, כל מי שפועל בשוק הסיטונאי למעשה מפסיד כסף.
ניקח לדוגמא שחקן חדש שנכנס לשוק כמו גילת טלקום. במחירים הכי אטרקטיביים שהוא יכול להרשות לעצמו, הוא מוכר ב – 84 שקלים (כולל מע"מ) לחודש קצב של 1 גיגה. ברור שאם המחיר הוא 72 שקל לקו סיטונאי הסיכוי שלו להרוויח אפסי. בלי הפחתה דרסטית של מחירי השוק הסיטונאי אי אפשר יהיה לקיים כאן תחרות. ייתכן שזו הכוונה של משרד התקשורת – להשאיר את התחרות בידי השחקנים הגדולים בלבד, רק מוטב שיבהיר זאת.
ניתן עוד דוגמא: הוט הודיעה שהיא יוצאת במבצע השבוע שבו היא מוכרת חבילה הכוללת 300 מגה על גבי סיבים, ביחד עם טלוויזיה NEXT TV, ונתב חינם למשך שנה, במחיר של 75 שקלים בלבד לחודש.
משרד התקשורת לא כפה צמצום מרווחים על הוט כפי שהוא כופה על בזק, וגם שם המדיניות שלו מזמן הפכה לחוכא ואיטלולא. הוא סבר שבזק היא השחקנית הרלוונטית לקיומו של שוק סיטונאי ולכן לא צריך להחיל על הוט שוק סיטונאי וצמצום מרווחים. יחד עם זאת הוא אמר שעצם העובדה שהוא לא מחיל עליה את מדיניות צמצום המרווחים, אינה אומרת שהוא לא יפקח על מחיריה בהינתן שהיא גם בעלת תשתית. אלא מה שאנחנו רואים קורה עכשיו הוא פשוט בדיחה. אם מחיר השוק הסיטונאי הוא 72 שקל לפני מע"מ, איך המשרד שותק כשהוט מוכרת חבילה כולל הטבות ב – 75 שקל?
התגובה של המשרד כשפניתי אליהם אתמול הייתה פשוט מבישה ואני לא רוצה לחזור עליה. ניכר ממנה שהמשרד פשוט אינו יודע איפה הוא חי. גרוע מכך, הוא בוחר להתעלם ולהקטין ראש.
כשישנם שחקנים שפועלים גם בשוק הסיטונאי וגם באזורי התמרוץ במקביל, מבינים שחלקם לא ישרדו. כל יזם בינוני קטן מחפש דרך לצאת החוצה מהשוק הקווי. הם רואים את האדישות של משרד התקשורת ומבינים שהוא החליט לזנוח אותם ושיקרסו מעצמם.
נקודה אחרונה נוספת, מישהו שמע על רשות התחרות בהקשר הזה? מחיר של 45 שקל בשוק הסיטונאי הוא מחיר טורפני כשהקטנים משלמים 72 שקל. מה לא ברור כאן בדיוק?
