בעשור הקודם, עשור של מהלומות רגולטוריות כבדות בכל תחומי שוק הטלקום, עלתה לדיון הצעה לקבוע תעריפי הולסייל לבזק ולהוט במודל של "ריטייל מינוס". ההצעה הועלתה כחלופה פשוטה וקלה ליישום לקביעת מחיר סיטונאי, במקום שמשרד התקשורת ייכנס לתהליך מסובך ומורכב של קביעת מחירים על בסיס עבודה כלכלית הכרוכה בבדיקת עלויות וכדומה. מטרת הצעת ה"ריטייל מינוס" הייתה לפשט את התהליך ולהשתמש במודל נוח, שלפיו המחיר הסיטונאי ייגזר ממחיר הקמעונאי של בזק. כלומר, אם בזק מוכרת אינטרנט במחיר של 100 שקל לצרכן, המתחרים ישלמו לה 85 שקל לקו. בדרך זו, הדיון יתמקד תמיד בגובה ההנחה, אך התמורה תהיה ודאות ושקט בשוק לכלל השחקנים.
הוותיקים מביננו זוכרים את ההתנגדות להצעה עוד בימי ועדת חייק, אי שם בתחילת העשור הקודם, כאשר המליצה על שוק סיטונאי כחלופה למדיניות תחרות המבוססת על תשתיות עצמאיות. על פי החוק, המחירים חייבים להיקבע על בסיס חישוב עלויות וכדומה, ומעבר לשיטת "ריטייל מינוס" נחשב ככפירה בעיקר. הח"מ זוכר כיצד אמיר חייק, שעמד בראש הוועדה, הבין בחושיו המחודדים כי קביעת המחיר בדרך של חישוב עלויות תוביל לכאוס רב, למחלוקות בלתי נגמרות מול בזק והוט, ולהליכים משפטיים ממושכים. לפיכך, עדיף היה ללכת על המודל הפשוט והנוח ליישום, המכיר במגבלות משרד התקשורת כרגולטור קטן, הנאלץ להתמודד עם חברות מהחזקות במשק.
כצפוי, משרד התקשורת דחה את המודל הנוח והקל ליישום. למען ההגינות, גם החתום מטה סבר כי המודל הנוח והקל הוא בעייתי, בעיקר משום שהוא עלול לדחוף את מחירי הקמעונאות כלפי מעלה. מנגד, קיימות דרכים לא מסובכות להגביל את עליית המחיר הסיטונאי, אך לא ניכנס לפרטיהן כאן. בסופו של דבר, רואי השחורות צדקו; העבודה על קביעת המחיר לוותה במאבקים וויכוחים שהתישו את כולם, ובפרט עיכבו את יישום השוק הסיטונאי.
כיום, שוקל משרד התקשורת הצעות שונות בנושא המחירים בשוק הסיטונאי, במסגרת השימוע שפרסם. אחת ההצעות המעניינות ביותר אינה מודל של "ריטייל מינוס", אלא מודל אחר. ההצעה מדברת על קביעת מחיר סיטונאי נמוך לקצבים של עד 1 ג'יגה, ומנגד, ביטול הפיקוח על מחירים בקצבים מעל 1 ג'יגה והשארתם למשא ומתן פתוח בין המפעילים לבזק. מטרת המודל היא להסיר, אחת ולתמיד, את התערבות המשרד במחירי השוק הסיטונאי, ובה בעת לייצר תמריץ לבזק להשקיע ב-XGS-PON ובמהירויות הגבוהות יותר שהיא עומדת להשיק בקרוב, של 5 ג'יגה ומעלה.
לכאורה המודל נראה נוח וקל אבל זו בדיוק הבעיה בו – הוא יעלה חשש כבד שמישהו מקמבן. וזה בדיוק מה שאמרו בזמנו על מודל "ריטייל מינוס". החשדנות וחוסר האמון בין השחקנים לא אפשרו להגיע למודל הרצוי, וכך המשרד הסתבך עם חברות הייעוץ.
אפשרות נוספת היא לאמץ את המודל הקיים שמבוסס על חברת הייעוץ פרונטיר שקבעה את המחירים הסיטונאיים בנחושת, ולהתאימם לסיבים האופטיים. זה יכול לפתור חלק גדול מהבעיות אבל גם הוא מסוג הפתרונות הישימים וקלים, והם כמובן יעלו חשדנות ולכן ייתקלו בהרמת גבה.
כמובן, השאלה המרכזית בהצעה שהועלתה למשרד בפיצול בקצבים היא מה יהיה המחיר הסיטונאי לקצב של 1 ג'יגה. אולם, כאן יהיה למשרד קל יחסית לקבוע את המחיר על בסיס בנצ'מרק בעסקאות בזק-פרטנר או סלקום-IBC. בסופו של דבר, המחיר יצטרך להיות נמוך משמעותית מהמחיר הנוכחי, אם רוצים לגרום לבזק להאיץ את ההשקעה בקצבים הגבוהים יותר, מעל 1 ג'יגה. אופציה נוספת היא לתת לבזק תקופת חסד של שנה, שבה רק היא תוכל למכור קצבים מעל 1 ג'יגה, או כל פתרון יצירתי אחר. אולם, לשם כך, משרד התקשורת צריך להחליט מהי מדיניותו ומה הוא שואף להשיג.
אם המשרד מתכוון להסתפק בהפחתת המחיר הפסיבי בלבד, של תשתיות התעלות והקנים של בזק, אולי עליו להפחית את המחיר עוד יותר ממה שהפחית. אך לנסות ולהחזיק את המקל בשני קצותיו – גם להותיר את המחיר האקטיבי ללא שינוי, וגם להסתפק ב-250 שקל לקילומטר במקטע הפסיבי – פירושו לנסות לרצות את כולם, וזו הגישה הגרועה ביותר.
