חוות השרתים בישראל: באוצר מטילים ספק, בתעשייה לוחצים קדימה
בוובינר שעסק באנרגיה, סביבה ורגולציה סביב חוות שרתים נחשפה מחלוקת עמוקה יותר מהשאלה היכן לחבר עוד מגה-ואטים לרשת: האם ישראל בכלל צריכה לעודד הקמה רחבה של חוות שרתים, או להתמקד רק בשימושים אסטרטגיים מקומיים
שוק חוות השרתים בישראל ממשיך לצבור תאוצה, אבל מתחת להבטחות על AI, ענן, סוברניות דיגיטלית ומנועי צמיחה חדשים, הולכת ונבנית מחלוקת עקרונית הרבה יותר. בוובינר שהובילה קהילת חדשנות באנרגיה אנרגי'קום במשרד הכלכלה בראשות עמוס לסקר, מנכ"ל חברת חשמל לשעבר, שעסק בחוות שרתים, אנרגיה, סביבה ורגולציה, הציגו נציגי הממשלה, מערכת החשמל, יועצים וגורמים מהענף תמונה מורכבת: הביקוש גדל במהירות, היזמים כבר רצים קדימה, אך המדינה עדיין רחוקה מהכרעה האם מדובר בתשתית אסטרטגית שיש לעודד – או בענף שעלול לייצר למשק עלויות כבדות לפני שהתועלות ממנו בכלל הוכחו.
מי שניסח את סימן השאלה הזה בצורה חדה ביותר היה נועם שרלו בריגה, רכז אנרגיה במשרד האוצר, שהציג את מסקנות הצוות הבין-משרדי שעסק בסוגיית האנרגיה לחוות שרתים. במקום להתמקד רק בשאלה איך מחברים עוד חווה לרשת, שרלו הציע מסגרת חשיבה אחרת: האם בכלל נכון למשק הישראלי לעודד הקמה רחבה של חוות שרתים, ובאיזה מחיר.
לדבריו, משק החשמל בישראל מתמודד כבר היום עם אתגר מבני משמעותי – "הפקק במרכז". אזור המרכז הוא מוקד של ביקוש גבוה לחשמל, בעוד עיקר אפשרויות הייצור הנוספות נמצאות דווקא בפריפריה. אלא שגם כאשר יש פוטנציאל ייצור בפריפריה, רשת ההולכה למרכז עמוסה, ולכן התוספת אינה פותרת את הבעיה במלואה. במצב כזה, חוות שרתים אינן נכנסות למערכת פנויה, אלא למערכת שכבר סובלת ממחסור יחסי ותלות בתשתיות שהקמתן אורכת שנים ארוכות.
שרלו הזכיר כי כדי להתמודד עם המחסור הזה עוד בלי קשר לחוות שרתים, קידמה הממשלה יעד להקמת כ-17 תחנות כוח במרכז הארץ עד 2040. לתוך המערכת המתוחה הזאת, לדבריו, נכנסות כעת חוות שרתים שצורכות כמויות חשמל אדירות. לפי הדוגמה שהציג, חווה קטנה יחסית בהיקף חיבור של 50 מגה-ואט צורכת חשמל בהיקף הדומה לשכונה גדולה או לעיר קטנה של כ-10,000 יחידות דיור.
אלא שמבחינת האוצר, הבעיה אינה רק בגודל הצריכה, אלא גם בקצב. חוות שרתים יכולות לקום בתוך שנתיים או שלוש, בעוד תחנות כוח, קווי הולכה ותחנות משנה הן פרויקטים של 10 עד 12 שנים. במילים אחרות, השוק הפרטי מסוגל לייצר ביקוש בקצב מהיר בהרבה מזה שבו המדינה מסוגלת להעמיד לו תשתית. מבחינת האוצר, זהו בדיוק המתכון למצב שבו היזמים מכתיבים בפועל את קצב פיתוח התשתיות, במקום שהמדינה היא זו שתנהל את סדרי העדיפויות המשקיים.
באוצר מזהים עלויות ברורות, אבל מטילים ספק בתועלות
החלק המשמעותי ביותר בדברי שרלו היה הניסיון להפוך את הדיון. במקום לקבל כמובן מאליו את ההנחה שחוות שרתים הן מנוע צמיחה חיובי, הוא טען כי את העלויות למשק כבר אפשר לראות, בעוד שהתועלות עדיין אינן מכומתות די הצורך.
בצד העלויות הוא מנה כמה מרכיבים ברורים: עומס נוסף על רשת החשמל במרכז, האצה של צריכת הגז הטבעי שהוא משאב מוגבל, סיכון ללחץ כלפי מעלה על מחירי החשמל אם הביקוש יגדל מהר מן ההיצע, וכן צורך בתשתיות חדשות שידרשו גם קרקע, גם השקעות כבדות וגם שנים של קידום תכנוני וביצועי.
מנגד, כשעבר לדבר על התועלות, שרלו הקפיד על קו זהיר. הוא לא טען שאין תועלות, אבל אמר במפורש שהמדינה עדיין לא יודעת לאמוד אותן היטב. לכן, אחת ההמלצות המרכזיות של הצוות היא לבצע עבודת עומק שתבחן האם אכן נוצר סביב חוות שרתים אקו-סיסטם רחב שמייצר ערך גבוה למשק הישראלי, או שמא חלק גדול מהערך נשאב החוצה בעוד העלויות נותרות מקומיות.
למעשה, מאחורי ההסתייגות הזו מסתתרת טענה כלכלית רחבה יותר: ייתכן שההתלהבות הציבורית והעסקית סביב AI, ענן וחוות שרתים מקדימה בהרבה את היכולת של המדינה להוכיח שההשקעה הזאת באמת משתלמת למשק.
לא כל AI מחייב חוות שרתים בישראל
שרלו גם ניסה לנתק בין שני מושגים שמוצגים לעיתים כאילו הם חופפים: הובלה בתחום הבינה המלאכותית, והקמה של תשתיות חישוב פיזיות בתוך ישראל. לדבריו, ישראל יכולה להיות מובילה ב-AI גם בלי להפוך בהכרח למעצמת חוות שרתים.
הטיעון שלו נשען על שאלת היתרון היחסי. ישראל, לשיטתו, חזקה בהון אנושי, בתעשיית תוכנה, באלגוריתמיקה, בפיתוח יישומים ובחדשנות. לעומת זאת, חוות שרתים הן תשתיות שנשענות קודם כל על קרקע, חשמל, קירור, לוגיסטיקה ובנייה – כלומר על תחומים שבהם ישראל אינה נהנית בהכרח מיתרון מובנה.
זהו לב הטיעון הכלכלי של האוצר: מדינה צריכה למקד את עצמה בענפים שבהם יש לה יתרון יחסי מובהק. אם היתרון היחסי של ישראל נמצא בשכבת התוכנה והפיתוח, ולא בשכבת התשתית הפיזית עתירת האנרגיה, ייתכן שאין היגיון כלכלי בעידוד נרחב של הקמה מקומית, בוודאי כאשר חלק מהשירותים מיועדים בכלל לחו"ל.
השאלה הגדולה: האם חוות שרתים הן בעצם ייצוא של גז
אחת האמירות המעניינות ביותר שעלו בדבריו של שרלו נגעה להבחנה בין חוות שרתים שמספקות שירותים ללקוחות ישראליים, לבין חוות שרתים שמספקות שירותי חישוב וענן לגורמים זרים. במקרה השני, הוא הציע לבחון את התופעה כמעט כייצוא אנרגיה במסווה דיגיטלי.
הרציונל פשוט: במקום לייצא את הגז עצמו, ישראל משתמשת בגז כדי לייצר חשמל, מפעילה בעזרתו חוות שרתים, ואז מייצאת החוצה שירותי חישוב, מידע ודאטה. מבחינה כלכלית, המשמעות היא שלא מדובר רק בהשקעה בתשתית דיגיטלית, אלא גם בהחלטה איך להשתמש במשאב אנרגיה מוגבל.
הטענה הזו אינה שולית. היא הופכת את הדיון על חוות שרתים משאלה של חדשנות טכנולוגית לשאלה של מדיניות משאבים. אם חשמל וגז הם משאבים מוגבלים, והמשק הישראלי כבר ממילא מתקשה לעמוד בביקושים הגדלים במרכז, הרי שהקצאתם לענף שמשרת חלקית גם שווקים זרים מחייבת, לפחות מבחינת האוצר, בדיקה מחודשת.
גם טיעון הסוברניות לא סוגר את הוויכוח
שרלו הכיר בכך שיש שימושים רגישים שייתכן וצריכים להישאר בתוך ישראל – ביטחוניים, ממשלתיים, פיננסיים, בריאותיים או כאלה הדורשים שיהוי נמוך במיוחד. אלא שגם כאן הוא סירב לקבל תשובה פשוטה.
בהתייחס לפגיעה בחוות שרתים באמירויות, הוא אמר כי אפשר להסיק ממנה שתי מסקנות הפוכות: מצד אחד, היא יכולה לחזק את הטענה שעדיף להחזיק שימושים קריטיים קרוב לבית, במקום להסתמך על תשתית זרה. מצד שני, דווקא משום שישראל היא סביבה מאוימת, אפשר גם לטעון שחלק מהשירותים הקריטיים עדיף למקם במדינות אחרות, יציבות ובטוחות יותר.
כלומר, גם טיעון הסוברניות, חזק ככל שיהיה, אינו פותר אוטומטית את המחלוקת על היקף הפעילות הרצוי בישראל.
הפתרון שמציע האוצר: לא לעצור, אלא להסיט לפריפריה
למרות הספקנות, האוצר לא הציג עמדה של בלימה מוחלטת. שרלו אמר במפורש שאין כרגע כוונה להגביל פעילות כלכלית. במקום זאת, הגישה שהוא הציג היא לצמצם את העלויות למשק באמצעות תמריצים כלכליים שידחפו את החוות לפריפריה.
מבחינתו, חווה שמוקמת במרכז מייצרת עלות משקית גבוהה בהרבה מחווה שמוקמת בפריפריה. הקמה מחוץ לאזורי הביקוש הכבדים יכולה לצמצם את העומס על רשת ההולכה, להקל על פיתוח הרשת, ולאפשר שילוב טוב יותר של אנרגיות מתחדשות באזורים שבהם כיום קיימת זמינות גבוהה יותר של ייצור.
לכן, הקו שעולה מן האוצר אינו "לא" לחוות שרתים, אלא "כן, אבל אחרת": לא במרכז, לא בלי עבודת עלות-תועלת מסודרת, לא בלי הבחנה בין צרכים ישראליים לייצוא, ולא בלי בחינה אמיתית של האינטרס הלאומי.
הסביבה מזהירה, התעשייה דורשת לא להישאר מאחור
לצד משרד האוצר הוצגה בוובינר גם ביקורת חדה מהזווית הסביבתית. יוני ספיר, מנכ"ל חברת הייעוץ לחדשנות אקלימית Future, תיאר את חוות השרתים כתשתית כבדה ולא כמתקן דיגיטלי סטרילי. לדבריו, מדובר במתקנים עתירי חשמל, מים, ציוד כימי, גנרטורים וסיכונים סביבתיים, שמחייבים רגולציה מחמירה בהרבה מזו שקיימת כיום.
הוא הזכיר פגיעות במרכזי נתונים בעולם, שריפות, כשלים במערכות קירור, הצפות והשלכות סביבתיות של פסולת אלקטרונית, פליטות, שימוש בסולר וצריכת מים. לדבריו, בישראל – מדינה צפופה, חמה ותלויה בהתפלה – אין מקום לעידוד בלתי מבוקר של חוות שרתים המיועדות בעיקר לתאגידים בינלאומיים. לשיטתו, אם יוקמו חוות כאלה בישראל, הן צריכות לשרת בראש ובראשונה צרכים אסטרטגיים מקומיים.
מן העבר השני, אמיר הוכמן, מנכ"ל חברת ההנדסה DCX, הציג עמדה שמבליטה את עוצמת הביקוש. לדבריו, השוק העולמי נמצא בצמיחה חדה עוד מלפני עידן ה-AI, וכעת הוא נמצא במרוץ מתמשך על כוח מחשוב, תשתיות GPUs וזמינות קיבולת. הוא ציין כי גם הצריכה היומיומית של שירותי ענן – מארגונים, מממשלה וגם ממשתמשים פרטיים, דוחפת את הצורך במרכזי נתונים נוספים.
לטענתו, לישראל יש גם יתרונות אמיתיים: צריכה מקומית גוברת של ענן, נוכחות של שחקנים בינלאומיים בעקבות פרויקט נימבוס, ומיקום גיאוגרפי שמאפשר לה להפוך לנקודת מעבר וקישוריות רלוונטית בין הודו, אירופה וארה"ב. יחד עם זאת, גם הוא הודה שהמגבלה המרכזית אינה תיאורטית אלא מעשית מאוד – קרקע מתאימה, חיבור פשוט יחסית לרשת, ותנאים אקלימיים שיאפשרו הקמה יעילה כלכלית.
נוגה חושפת את המספרים: גל בקשות עצום מול צריכה בפועל נמוכה בהרבה
אם משרד האוצר ניסח את הספק העקרוני, ונציגי התעשייה דיברו על הביקוש, הרי שנציגי נגה סיפקו את הנתונים שממחישים את הפער בין השניים. גיל יהודה, מנהל מגזר פיתוח מערכת המסירה בחברת נגה ויעל בן פורת, מנהלת מחלקת לקוחות ויצרנים פרטיים בנגה הסבירו כי כיום מספר חוות השרתים הפעילות בישראל עדיין מצומצם יחסית, עם קיבולת חיבור של כמה מאות מגה-ואט בלבד וצריכה בפועל שנמוכה בהרבה.
אלא שבמקביל, לנגה כבר הוגשו בקשות בהיקף מצטבר עצום. ברשת החלוקה במתח גבוה מדובר בכ-200 בקשות בהיקף של יותר מ-2,000 מגה-ואט, ואילו ברשת ההולכה מדובר בכ-60 בקשות בהיקף של כ-6,500 מגה-ואט. עיקר הריכוז הגיאוגרפי של הבקשות הוא באזור מודיעין, שוהם, ירושלים ובית שמש – בדיוק במרחב הרגיש ממילא מבחינת העומס ברשת.
מעבר להיקף, בנגה מסמנים גם בעיה נוספת: בקשות סרק. לכן, הם פועלים מול רשות החשמל לעדכון אמת מידה ייעודית לחוות שרתים שתכלול אבני דרך, תוקף להתחייבויות ומנגנוני תשלום, כדי לצמצם תפיסת קיבולת תיאורטית בידי יזמים שאינם בהכרח בשלים להתקדם.
בין רמ"י, תכנון וחברת החשמל: יזם עוד רחוק מהשקע
זוהר לביא, מומחה נאותות ורגולציה, תיאר את היבטי הקרקע, התכנון והרישוי כ"מבוך רגולטורי". לדבריו, בניגוד למתקני חשמל אחרים שנהנים מהסדרות ברורות, חוות שרתים בהיקפים הגדולים שנדונים כיום עדיין אינן נהנות ממסלול רגולטורי סדור. אין להן ייעוד תכנוני ברור, השאלות מול רשות מקרקעי ישראל טרם הוסדרו במלואן, וגם ההחלטה הממשלתית שמבקשת, בכפוף לחקיקה, להגדיר אותן כתשתית לאומית – עדיין אינה מיושמת בפועל.
רמי שטרן, מנהל אגף הולכה ותפעול תחמ"ש בחברת החשמל, השלים את התמונה מן הזווית הביצועית. לדבריו, חיבור חוות גדולות דרך תחנת משנה ב-161 קילו-וולט מספק אמינות ושרידות גבוהות יותר, אך כרוך בתהליך ארוך ומורכב שכולל סקרי תכנון וחיבור, תיאום טכני, תכנון וביצוע, בדיקות הכנסה לניצול והסכמים תפעוליים ותחזוקתיים. לדבריו, גם כשהכל מתקדם, מדובר בתהליך שעשוי להימשך שנים.
השאלה שנותרה פתוחה: איזה שוק ישראל רוצה לבנות
הדיון כולו חשף למעשה מחלוקת עמוקה בהרבה משאלת היכן להקים עוד חווה. השאלה המרכזית היא איזה שוק ישראל בכלל רוצה לבנות.
האם היא מעוניינת בשוק רחב של חוות שרתים שישרת גם תאגידים בינלאומיים וימשוך לכאן עוד ועוד ביקושים עתירי חשמל? או שמא היא צריכה להסתפק בשכבה מוגבלת יותר של תשתית מקומית, שתשרת צרכים ביטחוניים, ממשלתיים, פיננסיים ואקדמיים בלבד.
















