פרשנות: ישראל גייסה יותר ממיליארד דולר לקוונטום. עכשיו מגיע מבחן המציאות
דוח חדש מציג צמיחה מהירה בתעשיית הקוונטום המקומית. אלא שבשיח המקצועי סביבו עולה השאלה אם מספר החברות וגיוסי ההון כבר מתורגמים להצלחה מסחרית וטכנולוגית מוכחת
ישראל הצליחה בתוך שנים ספורות לבנות תעשיית קוונטום מרשימה. דוח חדש של רשות החדשנות ו-C4IR ישראל https://zmanavir.co.il/technology/34460 מציג אקוסיסטם שצמח מכחמש חברות בלבד ב-2019 ליותר מ-20 חברות ב-2025, עם כ-1,000 עובדים והשקעות פרטיות מצטברות של יותר ממיליארד דולר.
אלה מספרים חריגים לתחום שעדיין נמצא בראשית דרכו. קוונטום הוא שם כולל לטכנולוגיות המבקשות לנצל תופעות פיזיקליות לצורכי חישוב, מדידה ואבטחת מידע. ההבטחה גדולה: מחשבים שיוכלו להתמודד עם בעיות מסוימות שקשה מאוד לפתור כיום, חיישנים מדויקים יותר ומערכות הגנה חדשות על מידע רגיש.
אלא שבין הבטחה, גיוס הון ומעבדה פעילה לבין מוצר שמותקן אצל לקוח ומשמש אותו ביום-יום – יש פער גדול.
הדוח מציג שורה של הישגים: התרחבות של המחקר האקדמי, השקעות ממשלתיות ופרטיות, חברות חדשות ושיתופי פעולה עם גופים ביטחוניים ותעשייתיים. הוא גם מצביע על תחומים שבהם ישראל יכולה להיות משמעותית, בהם תוכנה, מערכות בקרה, חישה ואבטחת מידע.
אולם בשיח ביקורתי שהתפתח סביב הדוח בקהילת הקוונטום הישראלית, הועלתה הטענה כי הוא מתאר היטב את מה שהושקע ואת מה שנבנה – תקציבים, חברות, מעבדות וכוח אדם – אך נותן פחות תשובות לשאלות החשובות יותר: אילו מוצרים כבר נמכרים, מי הלקוחות, אילו פתרונות הוכיחו יתרון מול טכנולוגיות קיימות, ומהו הערך הכלכלי או הביטחוני שנוצר בפועל.
גיוס הון אינו הכנסה
אחת הטענות המרכזיות בדוח היא שישראל בולטת ביחס שבין הון פרטי להשקעה ממשלתית: לפי הנתונים, על כל דולר ממשלתי שהושקע בתחום גויסו 2.71 דולרים של הון פרטי. זהו נתון שמעיד על אמון של משקיעים ועל יכולת למשוך כסף לתחום.
אבל הוא אינו מוכיח שהתוכנית כבר הצליחה. כסף שגויס ממשקיעים אינו הכנסה ממכירת מוצר, אינו רווח ואינו הוכחה לכך שלטכנולוגיה יש ביקוש. משקיעים רוכשים הבטחה לעתיד, ולעתים גם הבטחות כאלה אינן מתממשות.
הטענה הזו אינה מבטלת את ההישג הישראלי. להפך: עצם הקמתו של אקוסיסטם קוונטי מגוון בזמן קצר יחסית היא הישג משמעותי. גם העובדה שישראל פעילה בכמה תחומים ולא רק בפיתוח מחשב קוונטי אחד, מפחיתה את התלות בהצלחה של טכנולוגיה מסוימת.
אבל לקראת התוכנית הלאומית הבאה, המתוכננת לשנים 2027-2031, נדרשת מדידה מדויקת יותר. לא רק כמה חברות קמו וכמה כסף גויס, אלא כמה פתרונות עברו מהדגמה לשימוש, כמה לקוחות אימצו אותם, והאם הם באמת עדיפים על חלופות קיימות – בביצועים, בעלות ובאמינות.
גם בתחום אבטחת המידע, שבו לקוונטום עשויה להיות השפעה ישירה על בנקים, ממשלה ותשתיות חיוניות, השאלה אינה רק אם ישראל יודעת לפתח טכנולוגיה. השאלה היא אילו ארגונים זקוקים לה כבר כעת, מה המחיר של הטמעתה, והאם היא משפרת בפועל את ההגנה על המידע.
ישראל הוכיחה שהיא יודעת להצמיח חברות קוונטום ולמשוך השקעות. המבחן הבא יהיה להפוך את ההישג הזה לתעשייה בת-קיימא – כזו שאינה נשענת רק על מחקר והון סיכון, אלא גם על לקוחות, הכנסות ושימושים מוכחים.
