משרד התקשורת נכשל כישלון חרוץ בטיפול בסוגיית הרווחיות העודפת של בזק. נקודה. מספיק להסתכל על הדוחות הכספיים של בזק קווי ולראות, שנה אחרי שנה, שיעור EBITDA שעולה על 60% מההכנסה. שיעור רווחיות שאין לו אח ורע במגזר העסקי בישראל. אין ספור מילים ולא מעט וועדות ציבוריות עסקו בנושא והציעו דרכים שונות לטפל בבעיה, כולן נכשלו בזו אחר זו. הנושא האחרון שטופל ע"י משרד התקשורת ואשר בו נתלו בו לא מעט תקוות בהקשר של הקטנת הרווחיות העודפת, היה נושא הטלפונייה הקווית, אשר תעריפיה כבר הופחתו, וצפויים לפחות שוב במהלך השנה הנוכחית, ואולם גם במקרה זה בזק מצאה דרכים יצירתיות להתמודדות, ומהפחתה בהיקף של 400 מיליון שקל כפי שהצהיר המשרד, סיימנו עם הפחתה של קצת למעלה מ – 150 מיליון שקל כפי שדיווחה בזק – מכה קלה בכנף לרווחיות העודפת של בזק ותו לא.
הבעיה, והפתרון שלה, נמצאים ממש מתחת לפנס, אבל במשרד התקשורת ממש התעקשו, לפחות עד לאחרונה, לא להסתכל. בזק היא כידוע מונופול מוכרז. אחד מתחומי המונופולין של בזק הוא אספקת שירותי תקשורת לעסקים. בתחום הזה, בגלל מגוון של סיבות, המונופול של בזק הוא בלתי ניתן לערעור ואפילו נמצא בתהליך התחזקות משמעותי בשנים האחרונות. אין נתונים רשמיים על נתח השוק של בזק (לא ברור למה משרד התקשורת לא בודק), אבל לפחות בתחום אחד- הטלפוניה לעסקים, פרסם משרד התקשורת ב- 2019 נתון לפיו עלה נתח השוק של בזק והגיע עד לכמעט 80%. זה אמנם לא משקף את כל תמונת השוק אבל נותן מושג טוב למה קרה בשנים האחרונות בשוק התקשורת לעסקים. יש להניח שבדיקה דומה שהייתה מתבצעת היום הייתה מראה שנתח השוק של בזק עבר כבר את רף ה – 80%. ובזק, כמו כל מונופול טוב, מקפידה לנצל היטב את המונופול שלה בתחום.
היום אנחנו חושפים את המחירון המלא של בזק לשירותים עסקיים, והתמונה היא לא פחות ממטורפת. לפני שנדבר על המחירים חשוב לומר שמבחינת תשתיות התקשורת, רשתות הנתונים למגזר העסקי כמו רשת IPVPN ורשת המטרו לא שונות באופן מהותי מרשת האינטרנט של בזק, גם רשת הנחושת וגם רשת הסיבים בנויות באופן דומה. אין עלות שונה בצד של התשתיות. הבדלי עלויות ככל שישנם הם בעיקר בתחום השירות. במגזר העסקי בזק מציעה שירות תיקון תקלות מהיר יותר מאשר במגזר הפרטי, אבל הבדלי עלויות אלו רחוקים מאד מלהסביר את פערי המחיר. יש רק הסבר אחד לפערי המחיר שתראו והוא רמת התחרות, במגזרת הפרטי רמת התחרות גבוהה, ועל בזק מוטלת חובת הולסייל. בגלל זה נתח השוק הקמעונאי של בזק במגזר העסקי הוא פחות מחמישים אחוז.
כך למשל, קו לאינטרנט ברוחב פס של מאה מגה על תשתית נחושת עולה היום בבזק 80 שקל לחודש, וללא דמי התקנה. לעומת זאת על קו ברוחב פס של 100 מגה ברשת IPVPN שהיא רשת כמעט זהה לרשת האינטרנט על גבי נחושת של בזק ישלם לקוח עסקי תשלום חודשי של למעלה מ- 2,100 שקל לחודש (ועוד דמי התקנה חד פעמיים של למעלה מ 2,000 שקל) פי למעלה מ – 25 !!!
על קו בקצב 1 גיגה, ישלם לקוח סיבים של בזק 120 שקלים לחודש ודמי התקנה חד פעמיים של 300 שקלים. קו באותו קצב ברשת IPVPN יעלה ללקוח עסקי למעלה מ – 8,500 שקלים לחודש ודמי התקנה חד פעמיים של למעלה מ 4,000 שקלים, למעלה מפי 70. קו ברשת המטרו בקצב דומה יעלה קצת פחות אבל עדיין מחיר מטורף של כמעט 4,000 שקלים לחודש עם דמי התקנה חד פעמיים של למעלה מ- 7,000 שקלים.
אין ספק שמחירון בזק לעסקים הוא מסמך מאלף על כוחו של מונופול לא מרוסן, ועל חולשת הרגולטורים. איך בכל זאת ניתן לפתור את הבעיה? מי שרוצה להיות אופטימי יכול להיתלות ברפורמה שנבחנת בימים אלו במשרד התקשורת במטרה לחייב את בזק להציע גם שירותי תקשורת עסקיים על בסיס סיטונאי (הולסייל). אם הרפורמה תהיה אגרסיבית וחדה מספיק היא יכולה לחולל שינוי. אפשרות נוספת היא התערבות של רשות התחרות, או ביוזמה שלה או דרך תביעות של לקוחות על מחיר בלתי סביר. נזכיר כי חוק התחרות תוקן באופן שבו חלות מגבלות על מונופול בתחום המחירים הלא סבירם כלפי מעלה, ולא רק על מחירים נמוכים מדי (טורפנות). אין עוד הרבה דוגמאות מוצלחות לטיפול במונופולין בהיבט של מחיר בלתי סביר, אבל המחירים של בזק כל כך זועקים בלתי סבירות עד שנראה שבמקרה הזה יהיה קל הרבה יותר להוכיח חוסר סבירות, בעיקר כשיש את השירותים ללקוחות הפרטיים כנקודת ייחוס.
כך או כך, סוגיית הרווחיות העודפת של בזק אינה יכולה להישאר ללא טיפול. בסופו של דבר את הרווח העודף הזה כולנו משלמים.
