האיום על כבלי המפרץ מחזיר את המסדרון הדיגיטלי דרך ישראל לשולחן

מדד של Starboard דירג את המפרץ הפרסי כאזור הסיכון הגבוה בעולם לכבלים תת-ימיים. במאמר שפורסם ב-Total Telecom טוענת החברה כי מאז פרסום המדד באפריל, האיום החריף. עבור ישראל, זו עשויה להיות תזכורת להזדמנות רחבה יותר: להשתלב בציר גיבוי דיגיטלי בין אירופה למזרח

המתיחות הביטחונית במפרץ הפרסי מחזירה לקדמת הבמה לא רק את החשש לפגיעה בנתיבי האנרגיה, אלא גם את הפגיעות של תשתיות האינטרנט העולמיות. מתחת למים באזור עוברים כבלי תקשורת תת-ימיים שמחברים בין אסיה, מדינות המפרץ ואירופה. ככל שהאזור הופך מתוח יותר, כך גובר החשש שגם תקלת כבל, פגיעה עקיפה או קושי בביצוע תיקונים עלולים להפוך לאירוע בעל משמעות רחבה יותר עבור מפעילי תקשורת, חברות ענן ומדינות שתלויות בקישוריות בינלאומית.

מאמר שפורסם ב-Total Telecom, ונכתב על ידי פיט הארווי, מנהל מוצר בכיר לתחום התת-ימי בחברת Starboard Maritime Intelligence, מציב את המפרץ הפרסי בראש מפת הסיכונים לכבלי תקשורת תת-ימיים. לפי מדד Cable Risk Intelligence 2026 של Starboard, שפורסם באפריל, המפרץ קיבל ציון סיכון של 4.6 מתוך 5 – הגבוה ביותר מבין 25 אזורי נחיתה של כבלים שנבדקו בעולם. הדירוג התבסס על שילוב של מתיחות גיאופוליטית, צפיפות גבוהה של תעבורת תקשורת, מגבלות על תיקון כבלים ודפוסי פעילות של כלי שיט באזור.

המאמר ב-Total Telecom אינו תחקיר עצמאי של האתר, אלא מאמר מקצועי של החברה שעומדת מאחורי המדד. לכן הוא צריך להיקרא בהקשר הנכון: Starboard היא חברה מסחרית שמוכרת פתרונות מודיעין וניטור ימי. עם זאת, הטענה המרכזית שלה משתלבת בתמונה רחבה יותר, שעליה מצביעים גם מקורות נוספים בתחום הכבלים התת-ימיים והביטחון הימי.

לפי Starboard, מאז פרסום המדד באפריל החריפה תמונת הסיכון. החברה מצביעה בין היתר על איומים איראניים סביב כבלים תת-ימיים במצר הורמוז, על פרסום מפות של נתיבי כבלים בתקשורת האיראנית, ועל עצירה של עבודות הקמה ותיקון באזור משום שספינות כבלים אינן יכולות לפעול בבטחה באזורי עימות פעילים.

גם רויטרס תיארה באפריל את מצר הורמוז כצוואר בקבוק דיגיטלי, ולא רק כנתיב נפט אסטרטגי. לפי הסוכנות, כבלים מרכזיים העוברים באזור, בהם AAE-1, FALCON ו-Gulf Bridge International, משרתים קישוריות בין אסיה, המפרץ ואירופה. רויטרס הדגישה כי הסיכון לכבלים אינו נובע רק מאפשרות של פגיעה מכוונת. במצבי עימות, גם תקלה שנגרמת מעוגן, דיג או פעילות ימית רגילה עלולה להפוך למשבר ממושך, משום שתיקון כבל דורש ספינות ייעודיות, אישורי גישה ותנאי עבודה בטוחים.

הסיכון לכבלים אינו מתמצה באפשרות של חבלה מכוונת. גם פגיעה עקיפה מכלי שיט, גרירת עוגן, עצירת עבודות תיקון או דחייה של פרויקטים חדשים יכולים להפוך תקלה נקודתית למשבר תפעולי רחב. עבור מפעילי תקשורת, ספקי ענן ומדינות שתלויות בקישוריות בינלאומית, הבעיה אינה רק עצם הפגיעה בכבל, אלא גם היכולת להגיב במהירות כאשר הפגיעה מתרחשת באזור שבו חופש הפעולה מוגבל.

TeleGeography, מהמקורות המקצועיים המרכזיים בתחום הכבלים התת-ימיים, מאשרת את הרגישות של מצר הורמוז אך מציגה תמונה מאוזנת יותר. לפי החברה, חלק מהסיכון נובע מכך שהכבלים באזור מרוכזים יחסית בצד העומאני של המצר, בין היתר בשל הקושי להעביר כבלים במים איראניים. עם זאת, TeleGeography מדגישה כי פגיעה בהורמוז תשפיע בראש ובראשונה על מדינות המפרץ, בעוד שחלק גדול מתעבורת אירופה-אסיה עובר עדיין דרך ים סוף ומצרים. כלומר, הורמוז הוא נקודת סיכון משמעותית, אך לא הנתיב היחיד שעליו נשענת הקישוריות בין היבשות.

לא רק כבלים, אלא תחרות על נתיבי גיבוי

כאן נכנסת הזווית הישראלית. ככל שהמפרץ הפרסי, מצר הורמוז, הים האדום ומצרים נתפסים כמרחבים רגישים יותר, כך עולה החשיבות של מסלולים משלימים. לא מדובר בחלופה מלאה לכבלים התת-ימיים, אלא בשכבת גיבוי נוספת שתאפשר להעביר תעבורת דאטה דרך נתיבים מגוונים יותר.

זה המקום שבו רעיון המסדרון הדיגיטלי דרך ישראל, ירדן וסעודיה מקבל משמעות רחבה יותר. בשנים האחרונות נדון המסדרון הכלכלי הודו-מזרח תיכון-אירופה בעיקר דרך פריזמה של נמלים, מסילות, אנרגיה וסחר. מאחורי התפיסה הזו נמצאת גם שכבה דיגיטלית: חיבורי סיבים, מרכזי נתונים, תעבורת ענן וקישוריות בין אירופה, המפרץ ואסיה.

ההתפתחויות סביב הורמוז אינן מוכיחות שמסדרון כזה יקום בטווח הקרוב. הן גם אינן הופכות את ישראל באופן אוטומטי למרכז התקשורת הבא של המזרח התיכון. מסדרון יבשתי כזה דורש הסכמות מדיניות, רגולציה חוצת גבולות, השקעות גדולות, אבטחה פיזית והסכמי קישוריות בין מפעילים. הוא תלוי גם במצב היחסים האזוריים, ובעיקר ביכולת לחבר בפועל בין ישראל לסעודיה ולמדינות המפרץ.

עם זאת, האיום על כבלי המפרץ מחדד את ההיגיון שמאחורי מסלולי גיבוי יבשתיים. הוא אינו יוצר את ההזדמנות הישראלית, אלא מדגיש אותה. בעולם שבו מדינות וחברות ענן מחפשות יתירות, זמני שיהוי נמוכים ומסלולים שאינם תלויים רק בצווארי בקבוק ימיים, לישראל יש יתרון גיאוגרפי ברור: חיבור בין הים התיכון למזרח התיכון, ומיקום שיכול להפוך אותה מצרכנית קצה של קישוריות בינלאומית לנקודת מעבר.

הזדמנות, לא הבטחה

המסר המרכזי אינו שישראל עומדת להחליף את הורמוז, את מצרים או את הים האדום. תשתיות תקשורת בינלאומיות נשענות על ריבוי נתיבים, ולא על פתרון יחיד. היתרון של מסדרון יבשתי דרך ישראל וסעודיה, אם יבשיל, יהיה ביכולת להוסיף שכבת יתירות למערך קיים – לא למחוק את הצורך בכבלים תת-ימיים.

הפרסום של Starboard מספק נקודת פתיחה לדיון, אך אינו עומד לבדו. מקורות נוספים מחזקים את עצם הסיכון סביב הורמוז, גם אם חלקם מציגים תמונה מתונה יותר לגבי ההשלכות הגלובליות של פגיעה באזור. מכאן עולה השאלה הרחבה יותר: כיצד מדינות ומפעילים נערכים לעידן שבו תשתיות תקשורת תת-ימיות הופכות לפגיעות יותר.

מבחינת ישראל, זו יכולה להיות נקודת מבחן. אם המדינה רוצה להיות חלק מנתיבי הדאטה החדשים בין אירופה למזרח, היא צריכה להתייחס לקישוריות בינלאומית לא רק כעניין של חברות תקשורת, אלא כתשתית אסטרטגית. המשמעות היא מדיניות ברורה לכבלים, מרכזי נתונים, חיבורי גבול, אבטחת תשתיות ושיתופי פעולה אזוריים.

האיום על כבלי המפרץ לא מבטיח לישראל מסדרון דיגיטלי. אבל הוא מחזק את הטענה שלפיה מי שיציע לעולם נתיבי גיבוי אמינים ומגוונים יותר, ייהנה מיתרון גיאופוליטי וכלכלי. במזרח תיכון שבו גם תשתיות תת-ימיות הופכות לנקודת סיכון, המסלול היבשתי חוזר להיות חלק מהדיון.